<h1>או"ז שו"ת סימן תשנ"ד</h1>
<h2>דף ה:</h2>
ומאי דקשה ליה למר על מאי דאמר רבא בפ"ק דפסחים ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ הבערה לחלק יצאת וש"מ לא אמרי' הואיל והותרה הבערה כו' מאי נפקא מינה דסבר דלחלק יצאת הא יו"ט לית ביה אלא לאו ואכתי לוקמה ביו"ט וליתי עשה ולידחי לא תעשה ותו אי סבירא ליה ללאו יצאת הוה מוקי לה ביו"ט והא יו"ט עשה ודחי את ל"ת ועשה. הכי פירושא אי אמרת הבערה לחלק יצאת א"כ [הויא] מלאכה וחשוב כשאר ל"ט מלאכות דשבת אבל אי אמרת ללאו יצאת א"כ אינה אב מלאכה ואינה חשובה מלאכה כשאר כל מלאכות וביו"ט כתיב לא תעשו מלאכה דוקא החשובה מלאכה אצל שבת לוקה עליה ביום טוב אבל אינה חשובה מלאכה אצל שבת אין לוקין עליה ביו"ט דבשבת כתיב כל העושה בו מלאכה מות יומת אלמא אינה חשובה מלאכה אלא שחייבין עליה מיתה ואם אין בהבערה בשבת אלא לאו אין חייבין עליה ביו"ט מידי דהוה (אלא דמחמיר) [אלאו דמחמר] שאין לוקין עליו ביו"ט אלא ע"כ ש"מ דהבערה לחלק יצאת ס"ל לר"ע ולקו עליה ביו"ט ומשום הכי אין שורפין חמץ ביו"ט דיו"ט הוא עשה ול"ת ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה. ומאי דכתב מר בין למ"ד הבערה ללאו יצאת ובין למ"ד לחלק אימא ללמד על הכלל יצאת דאע"פ שמקלקל חייב ודלא כמאן דפטר אטו קים ליה למר דהאי הבערה לקלקל היא, ודילמא כדאמרינן בהמניח [ל"ד, ע"ב] חובל בצריך [לכלבו] מבעיר בצריך לאפרו, ואע"פ שמבעיר אצטלית שוה מאה מנה בעבור אפרה ששוה פרוטה מתקן קרי ליה כיון שצריך לו ולצורכו הוא מבעיר, שאף השוחט את השור לאכילה שהוא חייב מקלקל הוא אצל דמיו שיותר שמין דמיו (לדידיה) [לרידיא] כדאמר בריש הכל שוחטין [ח', ע"א] אלא כיון שעושה מחשבתו במה שצורך לו חייב. ומאי דכתב מר ותו אמאי לא קאמר וש"מ חמץ בפס' אסור בהנאה דאי שרי לוקמיה ביו"ט ויסיקנו תחת תבשילו מאן שרא ליה לשהויי עד שיתקן תבשילו והלא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא אם לא ישרפנו מיד, משום הכי לא מצי למישמע מניה הכי. [תשובה שהשיב רבינו ישעיה בי רבנא מלי זכור לטוב לרבינו יצחק בר משה בעל האור זרוע].
ומאי דכתב מר הפלא ופלא מה סברא לומר [פסחים ה', ע"ב] מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך מאין יסוד ומאין רגלים לדבר מילתא בלא טעמא. נ"ל לפרש בשני ענינים נאמר מתוך שהותרה כו' לאחר שאנו מתירין כל דבר הצריך לגופו לכתחיל' אע"פ שאינו צורך אוכל נפש (ואחר) [ואמר] אפי' דבר שאינו צורך לגופו שלכתחילה (אע"פ) שאינו צורך אסור אבל אם עשה אינו לוקה ותרוייהו משום האי טעמא דהואיל והותרה לצורך הותרה שלא לצורך כדאמרי' בביצה פ' [קמא] [י"ב, ע"א] השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה והמבשל גיד הנשה ביו"ט לוקה משום מבשל ומשום הבערה ומוקמי' להו כב"ש דאמרי לא אמרינן מתוך אבל לב"ה דאמרי מתוך בכולן אינו לוקה וכן נ"ל ליתן טעם לדבר מתוך שהותרה לצורך והוקלש האיסור הוקלש נמי דאפי' שלא לצורך אין לוקה עליו, ודומה למאי דאמרי' בפ' יום טוב [כ"א, ע"א] ובפ' אלו עוברין [מ"ו, ע"ב] האופה מיו"ט לחול רב חסדא אמר לוקה ורבה אמר אינו לוקה דאמר הואיל ומיקלעין ליה אורחין חזיא ליה השתא נמי חזיא ליה אלמא הואיל והוקלש האיסור היכא דאית ליה אורחין הוקלש נמי היכא דלית ליה אורחין לא לקי. ורבה ור"ח לא ס"ל דטעמ' דב"ה דמוציאין קטן וס"ת לרה"ר טעמא דמתוך דא"כ אמאי אר"ח לוקה ורבה נמי מה צריך לטעם הואיל והא אמרינן התם דלב"ה אין לוקין בעולת נדבה ובגיד הנשה וה"ה האופ' מיו"ט לחול על ידי מתוך, אלא ודאי לית להו אלא סברי טעמא דב"ה דהתם דאין עירוב והוצאה ליו"ט והכי נמי אמרי' התם מתקיף לה רבה ממאי דב"ש וב"ה בהך פליגי במתוך שהותרה דילמא בעירוב והוצאה פליגי דב"ש סברי עירוב והוצאה לשבת ועירוב והוצאה ליו"ט וב"ה סברי עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"ט פי' ודווקא בהוצאה שרו ב"ה אבל בשאר מלאכות לא והשוחט עולת נדבה ביו"ט והמבשל גיד הנשה לוקה, והאופה מיו"ט לחול דפטר רבה ממלקות משום הואיל ודוקא הכא איכא הואיל אבל בעולת נדבה וגיד הנשה ליכא הואיל ולקי. והטעם שהיה נותן רבה דלית ליה מתוך האופ' מיו"ט לחול הוא הטע' שנותן מאן דס"ל מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך ופטור ממלקו' אפי' בעול' נדבה וגיד הנשה ע"י טעם זה שכיון שהוקלש האיסור לצורך הוקלש נמי שלא לצורך ואינו לוקה (ורבא) [ורבה] האי טעמא לית ליה למיפטר ממלקות בכ"מ כ"א במקום שיוכל לעשות בהיתר ע"י אורחים שרי שזהו אשר יאכל לכל נפש אלא ודאי טעם הדבר הוא מפני שהוקלש האיסור והאי דשרי לכתחילה כל שהוא לצורך אדם אע"פ שאינו לצורך אוכל נפש כדאמרי' התם להוציא את הקטן וס"ת לרה"ר אפי' למ"ד דיש עירוב והוצאה ליום טוב כדאמרי' התם מתקיף לה רב יוסף אלא מעתה הוציא אבנים לב"ה ה"נ דלא מחייב אלא מדלא מיפלגי באבנים ש"מ בהוצאה שלא לצורך פליגי פי' שלא לצורך אוכל נפש כדאמרינן התם אבל הוא צורך גופו. ונראה לי שזהו טעם הדבר לא מתוך שהותר זה אלא כלומר כמו שהותר זה הותר זה וטעם הדבר הוא כר' יהודה דדריש לכם לכל צורכיכם (ומתוך) [ומתיר] גם מכשירי אוכל נפש כדאמרינן פ' אין צדין [כ"ח, ע"ב] ומשום טעם זה היה מתיר ר' יהודה בכל צורכי גופו של אדם כגון לכבות את הנר מפני ד"א ולכבות את הבקעת לא בשביל לחוס עליה אלא כדי שלא יתעשן הבית והקדירה ולכבות את הדליקה משום (איסור) [איבוד] ממון ולמיכחל עיניו ביו"ט אפי' היכא דליכא סכנה בסוף אוכלא לפצוחי עינא כדאמר בפ' יום טוב [כ"ב, ע"א] דבכולהו שרי ר' יהודה משום דקסבר לכם לכל צורכיכם ובפ' אין צדין פסק רב חסדא ורבא הלכה כר' יהודה ומטעם זה אנו מתירין כל המלאכות שלא לצורך אוכל נפש אך אם הם לצורך גופו. [תשובה שהשיב רבינו ישעיה בי רבנא מלי זכור לטוב לרבינו יצחק בר משה בעל האור זרוע].
<h2>דף מו:</h2>
ומאי דכתב מר הפלא ופלא מה סברא לומר [פסחים ה', ע"ב] מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך מאין יסוד ומאין רגלים לדבר מילתא בלא טעמא. נ"ל לפרש בשני ענינים נאמר מתוך שהותרה כו' לאחר שאנו מתירין כל דבר הצריך לגופו לכתחיל' אע"פ שאינו צורך אוכל נפש (ואחר) [ואמר] אפי' דבר שאינו צורך לגופו שלכתחילה (אע"פ) שאינו צורך אסור אבל אם עשה אינו לוקה ותרוייהו משום האי טעמא דהואיל והותרה לצורך הותרה שלא לצורך כדאמרי' בביצה פ' [קמא] [י"ב, ע"א] השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה והמבשל גיד הנשה ביו"ט לוקה משום מבשל ומשום הבערה ומוקמי' להו כב"ש דאמרי לא אמרינן מתוך אבל לב"ה דאמרי מתוך בכולן אינו לוקה וכן נ"ל ליתן טעם לדבר מתוך שהותרה לצורך והוקלש האיסור הוקלש נמי דאפי' שלא לצורך אין לוקה עליו, ודומה למאי דאמרי' בפ' יום טוב [כ"א, ע"א] ובפ' אלו עוברין [מ"ו, ע"ב] האופה מיו"ט לחול רב חסדא אמר לוקה ורבה אמר אינו לוקה דאמר הואיל ומיקלעין ליה אורחין חזיא ליה השתא נמי חזיא ליה אלמא הואיל והוקלש האיסור היכא דאית ליה אורחין הוקלש נמי היכא דלית ליה אורחין לא לקי. ורבה ור"ח לא ס"ל דטעמ' דב"ה דמוציאין קטן וס"ת לרה"ר טעמא דמתוך דא"כ אמאי אר"ח לוקה ורבה נמי מה צריך לטעם הואיל והא אמרינן התם דלב"ה אין לוקין בעולת נדבה ובגיד הנשה וה"ה האופ' מיו"ט לחול על ידי מתוך, אלא ודאי לית להו אלא סברי טעמא דב"ה דהתם דאין עירוב והוצאה ליו"ט והכי נמי אמרי' התם מתקיף לה רבה ממאי דב"ש וב"ה בהך פליגי במתוך שהותרה דילמא בעירוב והוצאה פליגי דב"ש סברי עירוב והוצאה לשבת ועירוב והוצאה ליו"ט וב"ה סברי עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"ט פי' ודווקא בהוצאה שרו ב"ה אבל בשאר מלאכות לא והשוחט עולת נדבה ביו"ט והמבשל גיד הנשה לוקה, והאופה מיו"ט לחול דפטר רבה ממלקות משום הואיל ודוקא הכא איכא הואיל אבל בעולת נדבה וגיד הנשה ליכא הואיל ולקי. והטעם שהיה נותן רבה דלית ליה מתוך האופ' מיו"ט לחול הוא הטע' שנותן מאן דס"ל מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך ופטור ממלקו' אפי' בעול' נדבה וגיד הנשה ע"י טעם זה שכיון שהוקלש האיסור לצורך הוקלש נמי שלא לצורך ואינו לוקה (ורבא) [ורבה] האי טעמא לית ליה למיפטר ממלקות בכ"מ כ"א במקום שיוכל לעשות בהיתר ע"י אורחים שרי שזהו אשר יאכל לכל נפש אלא ודאי טעם הדבר הוא מפני שהוקלש האיסור והאי דשרי לכתחילה כל שהוא לצורך אדם אע"פ שאינו לצורך אוכל נפש כדאמרי' התם להוציא את הקטן וס"ת לרה"ר אפי' למ"ד דיש עירוב והוצאה ליום טוב כדאמרי' התם מתקיף לה רב יוסף אלא מעתה הוציא אבנים לב"ה ה"נ דלא מחייב אלא מדלא מיפלגי באבנים ש"מ בהוצאה שלא לצורך פליגי פי' שלא לצורך אוכל נפש כדאמרינן התם אבל הוא צורך גופו. ונראה לי שזהו טעם הדבר לא מתוך שהותר זה אלא כלומר כמו שהותר זה הותר זה וטעם הדבר הוא כר' יהודה דדריש לכם לכל צורכיכם (ומתוך) [ומתיר] גם מכשירי אוכל נפש כדאמרינן פ' אין צדין [כ"ח, ע"ב] ומשום טעם זה היה מתיר ר' יהודה בכל צורכי גופו של אדם כגון לכבות את הנר מפני ד"א ולכבות את הבקעת לא בשביל לחוס עליה אלא כדי שלא יתעשן הבית והקדירה ולכבות את הדליקה משום (איסור) [איבוד] ממון ולמיכחל עיניו ביו"ט אפי' היכא דליכא סכנה בסוף אוכלא לפצוחי עינא כדאמר בפ' יום טוב [כ"ב, ע"א] דבכולהו שרי ר' יהודה משום דקסבר לכם לכל צורכיכם ובפ' אין צדין פסק רב חסדא ורבא הלכה כר' יהודה ומטעם זה אנו מתירין כל המלאכות שלא לצורך אוכל נפש אך אם הם לצורך גופו. [תשובה שהשיב רבינו ישעיה בי רבנא מלי זכור לטוב לרבינו יצחק בר משה בעל האור זרוע].
